החלטה בתיק בש"א 21411/07

1.         בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 14417/05) מיום 28.8.07, אשר קיבל את תביעת המשיבה לסילוק ידם של המבקשים ממושכר המצוי במרכז המסחרי בסביון (להלן - המושכר), והורה על פינוי המבקשים מהמושכר. בנוסף חייב בית משפט קמא את המבקשים בתשלום 55,000 ש"ח קרן וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד.

הרקע וההליכים :

2.         מאז 1997 שוכרים ופועלים המבקשים במושכר, כשהמשיבה הינה בעלת הזכויות במושכר.

בשנת 2001 נחתם בין הצדדים חוזה לשכירות בלתי מוגנת, לפיו שכרו המבקשים מהמשיבה חלקים מהמושכר לצורך הפעלת מסעדה חלבית במקום (להלן - החוזה או המסעדה החלבית). המבקש 2 חתם כערב למילוי התחייבויות המבקשת 1 (להלן - המבקשת) בהתאם לחוזה.

ביום 23.10.02 חתמו הצדדים על תוספת לחוזה, לפיה שכרו המבקשים מהמשיבה חלקים נוספים של המושכר, לצורך הפעלתה של מסעדה בשרית במקום (להלן - התוספת או המסעדה הבשרית).

3.         בהתאם לאמור בפסק הדין, משך השנים הגיעו הצדדים להסכמות שונות בכל הקשור לפירעון חוב ותשלומים של המבקשים למשיבה, כשהמשיבה אף חילטה ערבויות בנקאיות שניתנו לה על-ידי המבקשים.

4.         בסופו של יום, הגישה המשיבה את התביעה לבית משפט קמא, בה עתרה, כאמור, להורות על סילוק ידם ופינויים של המבקשים מהמושכר, בתואנה כי הללו הפרו הפרה יסודית חוזרת ומתמשכת של החוזה והתוספת. כך גם טענה המשיבה בפני בית משפט קמא, כי ממילא הגיע מועד סיום תקופת השכירות לסיומה, בהתאם לחוזה ולתוספת, ועל כן יש להורות על פינוי המבקשים.

5.         בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי התנהגותם של המבקשים - הימנעותם מלשלם סכומי כסף למשיבה וצבירת חוב - מהווים הפרות יסודיות של החוזה והתוספת, אשר זיכו את המשיבה בנקיטת הצעד של ביטול החוזה.

בית משפט קמא דחה את טענת המבקשים, כי התשלומים הנוספים לא שולמו על-ידם למשיבה, בין היתר, בשל אי בהירות בתשלום דמי השכירות ובשל אי סדרים בהנהלת החשבונות של המשיבה, לרבות קיזוז תשלומים אשר המבקשים היו זכאים לקזזם בגין מתן שירותי הסעדה למשיבה.

המשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל לגביית החובות, ואין חולק כי נכון למועד מתן פסק הדין, שילמו המבקשים את מלוא דמי השכירות שהיו בפיגור למשיבה.

בית משפט קמא הורה כאמור על פינוי המבקשים מהמושכר, תוך שהעניק למבקשים זמן התארגנות לביצוע הפינוי, עד ליום 22.10.07, כשלא בכדי נקבע מועד זה כמועד הפינוי, וכפי שיפורט להלן.

הבקשה לעיכוב ביצוע :

6.         המבקשים הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, וביום 5.11.07 הגישו את הבקשה דנן, זאת לאחר שבקשתם לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט קמא נדחתה ביום 29.10.07. 

7.         מבחינת מאזן הנוחיות טוענים המבקשים בבקשתם, כי אם לא יעוכב פסק הדין ייגרם להם נזק בלתי הפיך, הואיל והתוצאה של פינוי המושכר במקרה דנן, הינה גדיעת מקור פרנסתם של כ-30 איש, עובדי המסעדה, כפי שיש לטענתם לקחת בחשבון גם את ההשקעה הכספית הרבה מצדם במושכר לאורך השנים. לטענתם, סגירת המסעדות תגרום להם לנזקים כבדים, " תוך הכנסתם למערבולת של חובות כספיים אדירים, אותם יתקשו להחזיר ובעליל החברה תהפוך לחדלת פירעון והמבקשים עלולים להיכנס להליך של פשיטת רגל" (סעיף 43 לבקשה) לרבות הכוחות והמשאבים שיצטרכו הם להשקיע בפינוי המושכר, זאת כשטרם הוכרע עניינם בערעור. לטענתם, עיכוב הביצוע לא יפגע במשיבה, בעוד שדחיית הבקשה, תגרום למבקשים לנזק בלתי הפיך, כאמור. לטענתם, מדובר בנכס עסקי, שאם לא יושכר על-ידי המשיבה למבקשים, יושכר הוא לגורם אחר.

בהתייחס לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי הללו טובים ובפיהם טענות מוצדקות בערעור. בכלל זה טוענים המבקשים, כי החוזה לא הופר, ועל כן יש להמשיך ולעמוד בתנאי החוזה, ולאפשר להם לקבל זכות סירוב ראשונה בהתאם לחוזה, המהווה אופציה להארכת תוקפו של החוזה לתקופה של 60 חודשים נוספים, ממועד סיום תוקף החוזה ביום 22.10.07. לטענתם, בית משפט קמא לא ייחס חשיבות לזכות זו, וקבע כי תוקפם של חוזי השכירות הסתיים.

מכל מקום טוענים הם, כי בית המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, אינו נדרש לבחינת פרטי הערעור לעומקם של דברים, אלא די בכך שהערעור אינו מופרך על פניו.

8.         המשיבה טוענת בתגובתה, כי המבקשים ממשיכים להחזיק במושכר, חרף דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע על-ידי בית משפט קמא, ובניגוד לכל דין. לטענתה, מטרתה היחידה של הבקשה דנן - לאפשר למבקשים לקבוע באופן חד צדדי את הישארותם במושכר. לטענת המשיבה, גם אם בית משפט קמא לא היה קובע בפסק הדין כי הפרות המבקשים מזכות את המשיבה בסעד לפינוי, הרי שממילא הסתיימה תקופת השכירות, כשלא בכדי נקבע מועד הפינוי בפסק הדין ליום 22.10.07. לטענת המשיבה, המבקשים לא הוכיחו כי עומדת להם הזכות בסיום תקופת השכירות להאריך את תקופת השכירות, כשבית משפט קמא ציין בפסק דינו כי אין למבקשים זכות שכזאת.

עוד טוענת המשיבה, כי תקופת השכירות למסעדה החלבית הסתיימה עוד ביום 30.11.05, כשבהתאם לתוספת, רק תקופת השכירות למסעדה הבשרית נקבעה להסתיים ביום 22.10.07.

המשיבה טוענת כי המבקשים לא הוכיחו כי סיכויי הערעור גבוהים ואף לא פרטו בבקשתם מהן אותן טענות אשר קבלתן תביא להפיכת פסק דינו של בית משפט קמא בערעור. מדובר בערעור הנסוב על קביעות עובדתיות והתרשמות בית משפט קמא מעדי הצדדים, ובהתבסס על כך קבע בית משפט קמא, כי המבקשים הפרו את החוזה ואף הודו בכך בכתב. המבקשים גם לא הביאו כל בסיס ראייתי, ולו ראשית ראייה, בנוגע לנזק שעשוי להיגרם להם באם תדחה בקשתם, כנטען על-ידם, כשמנגד, היעתרות לבקשה, תביא לכך שהמשיבה לא תוכל לממש את כוונתה לשפץ את המרכז המסחרי, שבו מצוי המושכר, והדבר יביא לפגיעה בזכותה הקניינית. לטענת המשיבה, מעת שתמה תקופת השכירות, ולא עומדת למבקשים זכות להאריך את תקופת השכירות, הרי שלא ייגרם כל נזק למבקשים אם תידחה בקשתם.